זה שהוא לוחש וכו'. לענין שבת קאמר וגרסינן להא לקמן בשבת פ' י''ד בהלכה ג':

זה שהוא לוחש. הלוחש להעלות גידי אזנים הוא והכי אמר בהדיא בפ' במה אשה החושש אזנו נותן שמן ע''ג ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי והכא פליגי בה ומייתי להא משום האי דלקמן. מה ביניהון. כלומר ואלא היאך הוא נותן למ''ד לא בידו ולא בכלי ובמאי פליגי:

מאיסה. לאו לשון מיאוס הוא אלא מלשון נמס כלומר האי איכא בינייהו דמ''ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא שלאחר שנתן השמן ע''ג ראשו חוזר וממיס אותו ומעבירו לכאן ולכאן דבין ביד ובין בכלי מותר להמיס את השמן ע''ג כל הראש ואינו חושש ומ''ד נותן שמן ע''ג ראשו ולוחש אינו מאוס כלומר בנתינה לחוד הוא דמתיר אבל אינו ממאיס אח''כ את השמן על הראש לא ביד ולא בכלי משום דניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת משום שחיקת סממנים:

רבי יונה אמר דמעשר שני איכא בינייהו. וכלומר דלפי הא דאמרן במאי דפליגי הנ''מ הוא לענין מע''ש אם כדרך שהתירו בשבת מותר ג''כ לעשות בשמן של מעשר שני או לא דלמ''ד בשבת מותר להעביר השמן אח''כ על כל פני הראש בין ביד בין בכלי א''כ דוקא בשבת הוא שאמרו כך אבל בשמן של מעשר שני אסור לעשות כן דלא ניתן אלא לסיכה של גופו וכשהוא מעבירו אחר כך בכלי נמצא מפסיד המעשר שני במה שנדבק בהכלי ואפילו במה שנדבק ביד הפסד הוא מכיון דלא נתכוין לסוך כדרך הסיכה ולמ''ד דגם בשבת נותן שמן ע''ג ראשו אבל לא יסוך אח''כ לא ביד ולא בכלי וזה מותר הוא גם במעשר שני א''כ מה שמותר לעשות בשבת מותר להשתמש כך בשמן של מעשר שני:

אמר ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת. ואין בו איסור שבת מותר הוא להשתמש כך במע''ש בתמיה והתני מדיחה היא אשה בנה ביין בשבת מפני הזיעה דאע''ג דתנינן לא יסוך ביין ובחומץ להדיח מפני הזיעה מותר אבל בתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה וא''כ היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להם בזה דלא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה בדבר שדרכו לכך הרי דמצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור אלא ודאי דאף הכא נמי כן ואין לדמות זה לזה:

מהו כדון. כלומר ואלא במאי פליגי בשבת ומ''ט דמ''ד דאסר בין ביד בין בכלי:

ובלבד וכו'. כלומר משום הכי הוא שאף שהתירו לזה בשבת ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול ואידך מ''ד ס''ל דלא חששו לכך:

שנסרח. מהו שמותר להשתמש בו. ופשט ליה דפקעה קדושתו שאין ראוי למאכל אדם ומה צריכה ליה למיבעי בשמן של שביעית שאע''פ שנסרח לא פקעה קדושת שביעית ממנו שהשביעית נוהגת בין שראוי לאדם או לא שהרי אף במאכל בהמה נוהגת ומ''מ איכא למיבעי שאפשר מכיון שנסרח אינו ראוי לכלום:

שפיטמו. בבשמים אסור לסוך בו וכו' כדמפרש ואזיל שזה השמן דרכו לכך לסיכה ואף אם פיטמו מותר אבל היין אין דרכו לפטמו לסוך בו אלא לשתיה הוא שמותר כדתנן במתני':

אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק. זהו הנשאר מפסולת הירק אחר שקנב ובירר אותו ולא תבשיל שעיברה צורתו ונפסד:

אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן כך:

לא אניגרון. מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמרינן בפ' כיצד מברכין:

ולא יין בשמרים. אם יש בו שמרים וא''א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך:

לא יהא מגמע חומץ ופולטו. לפי שהוא מפסידו ועוד שהוא ניכר דלרפואה הוא דעביד ולא ניתן מע''ש אלא לאכילה ושתיה:

ואינו נמנע. וחושש ואם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:

לא יערענו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:

לא יסוך יין וחומץ וכו'. ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' ולפעמים עושין כך לרפואה ובשל מעשר שני אסור שאין דרכן לסוך בהן וניכר שהוא לרפואה:

כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול וכו'. כדגרסי' להא לעיל בפ''ח דשביעית וה''ה הכא לענין מעשר שני:

א''ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. לפרש לזה הכלל דמתני' קאי ולדעת ר' יוחנן ה''ק כל ששבחו ניכר מחמת התערובת שנתערב עמו ונראה וניכר בו אז מה שניתוסף במדה חולקין השבח לפי חשבון כגון ברישא שנפל דבש ותבלין לתוך היין של מעשר וא''כ בודאי ניתוסף הוא במדה ממה שנתוספו בו מהדבש והתבלין ואם השבח ניכר בכלו והיינו שמחמת כן יפה יותר ממה שהיה שוה בתחילה נמצא שיש כאן שבח הניכר ויתרון המדה חולקין השבח הזה לפי חשבון כדפרישית במתני' או כיוצא בזה כגון שהמעשר הזה שוה שלשה זוז והדבש והתבלין זוז וכשנפלו לתוך היין השביחוהו והוסיפו במידתו והרי עכשיו שוה חמשה זוז וזה נקרא שבח הניכר שעלה בדמים יותר ממה שבתחלה חולקין בהשבח לפי חשבון ומגיע לבעל המעשר שלשה זוז ושלשה רביעי זוז ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז ואם אין שבחו ניכר כגון שלא השביח במקח ממה שהיה שוה בתחילה אע''פ שיש כאן יתרון המדה שאנחנו רואים שניתוסף המדה מחמת הדבש והתבלין אפ''ה כל השבח למעשר שני משום דאין כאן שבח הניכר הכי מפרש ר' יוחנן לזה הכלל דהמתניתין ודברי רבי יוחנן בעצמן כך מתפרשין לפ''ז כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון כלומר דארישא קאי יין שנפל לתוכו דבש ותבלין שודאי יש בו הותיר המדה וכל ששבחו ניכר וכו' כדאמרן דבעינן נמי שבח הניכר וסוף דברי ר' יוחנן דקאמר וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני זה הוא לפרש טעמא דסיפא דמתני' עיסה של מע''ש שאפאה והשביחה השבח לשני משום דאע''ג דיש כאן שבח הניכר דמסתמא פת אפוי שוה יותר מעיסה מ''מ מכיון שאין כאן הותיר המדה אין לבעל העצים כלום והכל להשני:

רשב''ל. ס''ל דלא בעינן הותיר המדה אלא בטעם בלבד הדבר תלוי וזה הכלל דהמתני' מפרש לה הכי כל ששבחו ניכר שהטעם שהשביח ניכר הוא אע''פ שלא ניתוסף במדה כגון שאחר שנפל לתוכו הדבש והתבלין חזר והסירו לפי הערך שנתערב בו ונשאר המדה כמו שהיתה מ''מ מכיון שהיין השביח בטעמו מחמת הדבש והתבלין שהיו בו חולקין השבח לפי חשבון ממה ששוה עכשיו יותר ממה שהיה בתחילה וכל שאין טעם שבחו ניכר כלומר שלא עלה בדמים יותר מחמת הטעם ואינו ניכר הוא אע''פ שיש כאן שבח הטעם הכל הוא לשני:

מתניתא פליגא על רשב''ל. כצ''ל וכעין דמקשה לקמן מהתוספתא לרשב''ל ומתרץ לה הכי דהא קתני עיסה של מעשר שני וכו' השבח לשני והרי הדבר ידוע דהפת משביח הוא בטעמו וניכר השבח עכשיו ממה שהיתה עיסה בתחילה וקתני השבח לשני וקשיא לריש לקיש:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר אע''פ שיש כאן שבח הטעם מ''מ הכא מיירי שאינו ניכר כגון שהפת והעיסה שוין בדמים. הן דלפעמים מי שרוצה לקנות עיסה צריך לשלם לבעל העיסה כמו אם היתה אפויה ואף שצריך לעצים ולאפות אותה מעלה העיסה בדמים מפני משקלה שמשקל העיסה יותר הוא מן הפת לפי ערך משקלו ונמצא שאין כאן שבח הניכר דלכ''ע לא נקרא שבח הניכר אא''כ עלה בדמים יותר ממה שהיה בתחילה ול''פ אלא בהא דלר' יוחנן בעינן נמי הותיר במדה ולרשב''ל לא בעינן אלא שהשבח הניכר בא מחמת שבח הטעם:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים וכו'. וקס''ד דלאחר שנתבשלו ביחד הסיר הדגים מהן או שכל אחד ואחד ניכר בפ''ע הוא דהוי כמסיר והפרידן זה מזה והרי אין כאן לא בקפלוטות של מעשר ולא בדגים הותיר המדה אלא שבח הטעם בלבד וקתני השבח לפי חשבון וקשיא לר' יוחנן:

ר' יוסי וכו'. כלומר דפליגי אליבא דר' הושעיה בהך שינויא דר' יוסי בשם רבי הושעיה קאמר דהכי הוה משני לה דתיפתר שבישל שניהן כאחת וכלומר שנתבשלו עם הקפלוטות דקתני לאו שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דקאמר דתידוק מינה שאין כאן אלא שבח הטעם בלבד לא היא אלא דהכא במאי עסקינן שנתבשלו הרבה זע''ז עד ששניהם נראים כאחת שנתמעכו מחמת הבישול וא''א להפרידן זה מזה ונמצא שיש כאן הותיר המדה ג''כ כמו בדבש ותבלין שנפלו לתוך היין והשבח הוא ניכר ששוה עכשיו ביותר ממה שהיו שוין לפיכך השבח לפי חשבון הכי קיבל ר' יוסי מרבי הושעיה שתירץ כך בדרך אוקמתא כדאמרן:

ר' יונה בשם ר' הושעיה. לא אמר כך שתירץ בדרך אוקמתא אלא דבעי בדרך קושיא וכלומר דע''כ הוא דבהכי מיירי שנתבשלו כל כך עד ששניהן כאחת הן דאי לא תימא הכי אלא שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דמיירי ואין כאן אלא שבח הטעם בלבד קשיא מאי איריא דקתני שנתבשלו עם הקפלוטות הא אפילו אם לא נתבשלו ביחד משכחת לה דהגע עצמך אע''פ שבישל לזה בפ''ע וזה בפני עצמו ועירבן מיד אחר הבישול כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות וכו' כלומר פשיטא הוא שנותנין טעם זה בזה והשתא אי ס''ד דמתני' לא איירי אלא בשאין בהן כי אם שבח טעם בלבד קשה דלמה לי שנתבשלו דקתני לא ה''ל למיתני אלא הכי דגים שנתבשלו ונתערבו עם הקפלוטות של מעשר שני אי נמי דגים וקפלוטות מבושלין שנתערבו אלא ודאי דמדקתני שנתבשלו עם הקפלוטות ע''כ דהא קמ''ל שנתבשלו כ''כ עד שנעשו שניהן כאחת ויש כאן הותיר המדה ושבח הניכר וכדר' יוחנן והלכך השבח לפי חשבון:

דגים שנתבשלו וכו' אמר רב הושעי' דלא כר' יהודה הוא. כצ''ל וכך הוא לעיל בפ''י דתרומות בהלכה א' על הא דקתני התם בצל שנתנו לתוך עדשים וכו' ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם:

ר' יהודה מתיר בצחנה. הוא תבשיל של מיני דגים קטנים שאינו נותן בצל שלם לתוכה אלא כדי ליטול את הזוהמא ולא כדי ליתן בו טעם וקס''ד דר' יודה ס''ל דאין דין נ''ט בדגים וא''כ מתני' דהכא דלא כר' יהודה הוא:

רבנן דקיסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא נמי דהא א''ר אבוהו בשם ר' יוחנן בריש פ''ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו השיעור שהוא לפנינו אוסרו ומעתה תימר נמי דהא דלא כדר' יהודה בתמיה וכי לית ליה לר' יהודה נותן טעם בבצל וקפלוט אלא ודאי דלא קאמר כ''א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא ומתני' דהכא ככ''ע אתיא:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה הוא דבבצל של הקדש ובבצל של ע''ז דחמירי מודה ר' יודה דלעולם אוסר הוא: